משפחה היא הדבר היקר לנו ביותר, וככל שזה תלוי בנו- נרצה להותירה מאוחדת ומאושרת גם אחרי לכתנו מהעולם הזה. חבל רק שלעיתים קרובות (מדי), תכנון לוקה בחסר של העברת ירושה יגרום לפגיעה במרקם זה. העדר תכנון שקול יכול להתבטא בשימוש בצוואות בנוסח פשוט ומוכר אשר לא לוקחות בחשבון אפשרויות עתידיות כגון "פרק ב' " של בן הזוג הנותר וכיוב'. לעיתים מתעוררות בעיות כתוצאה מכך שכלל לא נערכה צוואה, שהרי "יהיה בסדר ואנחנו משפחה מלוכדת ואוהבת". האמנם?
דליה ויחיאל (שמות בדויים) היו נשואים באושר שנים רבות ולהם 3 ילדים. דליה נפטרה בגיל 63, מבלי שערכה צוואה, עזבונה אמור היה להתחלק על פי חוק הירושה בין יחיאל והילדים. בדאגת הילדים לאביהם, ויתרו על חלקם בירושה (הסתלקות מירושה), כדי שיחיאל לא יחסר דבר עד יום מותו, במחשבה שעם מותו ממילא יירשו את מה שנותר מירושת האם יחד עם ירושת האב.
כעבור תקופה החל יחיאל ב"פרק ב'" בחייו עם גברת בת 35 ממנה נולד לו ילד. זמן קצר אחר כך – נפטר.
יחיאל ערך צוואה טרם מותו בנוסח המוכר לפיו הוא מעביר את כל רכושו לבת זוגו ולאחר מותה – לבנו החדש. לילדיו מדליה ז"ל לא התייחס כלל וכך למעשה הם לא זכו לכל חלק בעזבון הוריהם.
מה ניתן היה לעשות: אם דליה היתה עורכת צוואה, היתה יכולה להתייחס בה לאפשרות של "פרק ב'" בחיי יחיאל ובכך למנוע פגיעה בילדיה. ניתן היה לתת ליחיאל ליהנות מהרכוש המשותף לצרכי מחייתו במהלך חייו וגם להבטיח כי לאחר מותו, הרכוש יעבור לילדיהם המשותפים. באשר ליחיאל- אין לדעת אם באמת התכוון להתעלם מילדיו הבגירים, אולם נוסח שקול של צוואתו היה מעיד על כוונתו ומונע התדיינויות מיותרות ואת תחושתם הקשה של ילדיו כלפיו וכלפי זכרו.
מסקנה: ירושה אינה עניין של מה בכך. למרות שמדובר במשפחה, אין מנוס מלהתייחס לירושה במונחים כלכליים יבשים. לכן מומלץ בימינו לערוך צוואה, כזו אשר תביא בחשבון מגוון השיקולים המתאימים לימינו אנו. יש לנסחה בקפדנות, בדיוק כפי שנתייחס לכל חוזה מהותי בחיינו, אחרת היא עלולה להחטיא את מטרתה ותפגע ביקרים לנו מכל.
