בישראל, אין אדם חייב לערוך צוואה. חלוקת רכושו של אדם שנפטר ללא צוואה תיעשה לפי חוק הירושה, התשכ"ה-1965. חוק הירושה קובע את סדר ההורשה, את זכויות בן/בת הזוג ואלו נכסים אינם נכללים בתוך העזבון. כל אדם שהוראות החוק ממילא מתיישבות עם רצונותיו לגבי מה יעשה בעזבונו לאחר מותו, יכול שלא לערוך צוואה.
מכאן, שעל אדם המבקש לחלק את עזבונו בדרך שונה (ולו במעט) מהוראות החוק, לערוך צוואה. הדין מכיר ב-4 דרכים לעריכת צוואה: (1) בכתב יד; (2) בפני עדים; (3) בפני רשות; (4) שכיב מרע. באם צוואתו של אדם נערכת על פי דין ואין פגמים בצורת הצוואה, הרי שתוכן הצוואה תלויה במצווה וברצונו. המצווה רשאי להורות על הורשת כל רכושו לכל אדם או גוף משפטי שהוא חפץ בו ולקבוע באלו תנאים יחולק העזבון. בית המשפט לא יתערב בקביעות הללו, אלא אם מדובר בהוראה בלתי מוסרית או הוראה פסולה בצוואה. כמו כן, נסיבות החתימה על הצוואה גם כן יכולות לשמש בסיס לתקיפת הצוואה בבית המשפט.
כעקרון, אדם אינו נזקק ליעוץ משפטי על מנת לערוך צוואה. יחד עם זאת, מעבר לקביעת הדרך בה יחולק עזבונו, מטרת המצווה בעריכת צוואה הינה שהוראותיו יבוצעו, כפי שהתכוון. על כן, כל פתח לפרשנות הצוואה יכול לשמש כבסיס לתקוף את הצוואה בבתי המשפט. תקיפת צוואה פירושה עיכוב ביצוע הצוואה, הליכי משפטיים ממושכים וכמובן הוצאות משפטיות כבדות. מכאן החשיבות של ניסוח צוואה בזהירות ובמיומנות, רצוי על ידי בעל מקצוע המתמחה בתחום.